הרגע שבו אנחנו נושמים לראשונה הוא רגע דרמטי ומכונן. זהו המעבר שלנו מחיים ברחם, שם קיבלנו חמצן דרך חבל הטבור, אל העולם שבו אנחנו צריכים לנשום בעצמנו. הנשימה הראשונית הזו, יחד עם כל חווית הלידה, נחקקת עמוק בתת-המודע שלנו ומשפיעה על דפוסי החיים שלנו הרבה מעבר למה שאנחנו מודעים אליו.
תינוקות, בטבעיותם המופלאה, נושמים בדיוק כפי שהטבע התכוון – נשימה עמוקה לבטן, עם מקצב טבעי של הפסקות קטנות בין שאיפה לנשיפה, בדומה לדפוס שאנחנו מתרגלים בריברסינג. הנשימה הטבעית הזו מאפשרת להם לחוות ולבטא את כל קשת הרגשות שלהם במלואה – מצחוק מתגלגל ועד בכי עמוק, משמחה צרופה ועד כעס עז. אין אצלם הדחקה, אין עיכוב, אין שיפוט – הכל זורם בחופשיות.
אבל ככל שאנחנו גדלים, החברה מלמדת אותנו לרסן את עצמנו. "אל תבכה", "תהיה חזק", "תתאפק" – המסרים האלה גורמים לנו להתחיל לשלוט בנשימה שלנו כדי להדחיק רגשות. אנחנו מתחילים לנשום באופן שטחי יותר, להחזיק את הנשימה, ליצור חסימות. זה מתחיל כבר מהרגעים הראשונים של החיים – אולי מתינוק שבוכה ולא מקבל מענה מיידי, או מחוויות מוקדמות של פחד או חוסר ביטחון.
חווית הלידה עצמה יכולה להשאיר רישום עמוק על הנפש שלנו. בין אם היתה זו לידה טראומטית או חוויה מיטיבה, האופן שבו הגענו לעולם משפיע על תבניות עמוקות בחיינו – על האמון שלנו בחיים, על היכולת שלנו להרפות ולקבל תמיכה, על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם שינויים ומעברים.
בריברסינג, אנחנו מאפשרים לעצמנו לחזור לאותה נשימה טבעית וחופשית שהייתה לנו כתינוקות. זו הזדמנות לשחרר את כל אותן שכבות של הדחקה שהצטברו לאורך השנים, להתחבר מחדש ליכולת הטבעית שלנו לחוות ולבטא רגשות במלואם. כשאנחנו חוזרים לנשום בחופשיות, אנחנו גם מקבלים הזדמנות לרפא חוויות מוקדמות – כולל את חווית הלידה עצמה – ולהתחיל מחדש, הפעם מתוך בחירה, מודעות ותמיכה.
התהליך הזה של חזרה לנשימה הטבעית שלנו הוא כמו לפגוש מחדש את החלק התמים והטהור שבנו, זה שעדיין זוכר איך זה להיות חופשי באמת – חופשי לנשום, חופשי להרגיש, חופשי להיות.
